שמנה מדי להיות מעודדת

December 17, 2018

 

בגיל 15 גרתי בסינגפור ולמדתי בבית הספר האמריקאי. כמו כל ילדה שגדלה על סרטים וסדרות אמריקאיות, חלום חיי היה להיות מעודדת. ובביצפר הזה, היתה קבוצת מעודדות.
הלכתי לאודישן שם, מתבגרת בת 15, עם כל בעיות דימוי הגוף וחוסר הביטחון האופייני לגיל הזה, אבל היה לי קצת רקע בריקוד, ואמרתי- ננסה. 
ניסיתי.
נכשלתי.
יצאתי משם מובסת, מבואסת ועצובה, עם תחושה חזקה שלא חוסר הניסיון שלי פסל אותי, אלא המראה שלי. 
הייתי ילדה קצת שמנמנה, עם גשר ושיער חום קצר, בעוד שכל מי שעברה את האודישן היתה... הפתעה! בלונדינית, יפה- ורזה.

אי אפשר לדעת באמת מה הלך שם מבחינה מקצועית, יכול להיות שזה היה בראש שלי, אבל כשקראתי את הפסקה הבאה בכתבה ב״הארץ״ על תעשיית המעודדות בארה״ב, לא הייתי מופתעת:
״הרינגטון מספרת שלעתים קרובות הוכנסה על ידי המאמנת שלה לארון המטאטא לפני משחקים, ״והיא אמרה לי לשבת שם ולחשוב אם אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לאבד משקל״. כמו ילד בעונש. היא היתה ניגשת ותופסת לי מתחת לישבן, או בצד של הבטן, ואומרת – תשילי שני קילו עד מחר ואת תהיי בסדר, אומרת הרינגטון.״

הייתי בהלם. זה שנת 2018.
כלומר, מצד אחד אני מרגישה שיש שיפור עצום בעניין הזה, יש מודעות גבוהה לנושא של דימוי גוף חיובי וכבוד בסיסי לכל אדם באשר הוא נראה. רק תפתחו אינסטוש ותחפשו body posi.
מצד שני, באות כתבות כאלה, ואני נ-ד-ה-מ-ת שתרבות הרזון *עדיין* כל כך פושה ושולטת בחלקים מרכזיים בתעשיות. לא עשינו כברת דרך? לא התקדמנו?
בעצם, אולי אני תמימה. הרי זה שואו ביזנס. זה לא גוגל או יאהו, עם מדיניות האפליה המתקנת, סטנדרטים גבוהים לניהול, ומודעות לתקינות פוליטית (politically correctness).
בסופו של דבר, שואו ביזנס זה שואו ביזנס, ורזון מוכר. לצערנו. עדיין.

בנוסף להשפלות האלה, בכתבה הזו דובר גם על התעמרויות שונות, הטרדות מיניות, ושכר עלוב ונמוך, בעוד ששחקני הכדורסל והפוטבול אותן הן מעודדות, מרוויחים מיליונים. מיליונים.
מה יש לי להגיד לכן? עצוב לי לקרוא את זה.
עצוב לי שמוכרים לנו איזה שהוא סטנדרט יופי אחד, קשה מאוד להשגה, וזה נשגב מבינתי שגם ״בעלות״ הסטנדרט הזה חוות השפלות, ועוברות עינויים נפשיים וגופניים כדי לשמור עליו.

אני תמיד, תמיד, הרגשתי שמנה מדי.
שמנה מדי כדי לרקוד,
שמנה מדי לג׳ינס,
שמנה מדי לבגד ים,
ובעיקר- שמנה מדי כדי להיחשב יפה או נחשקת.

זה לא צריך להיות ככה. 
לא צריך להיות רזה בשביל לרקוד,
לא צריך להיות במידה מסויימת בשביל ללבוש ג׳ינס או בגד ים,
ויופי- מגיע בהרבה צורות (ויש גם דברים מעבר ליופי, אבל זה נושא לפוסט אחר).
העבודה האישית העצמית הזו היא יומיומית, היא תמידית, ואני חושבת שאצלי היא סביר להניח תימשך לעד.
בגלל זה אני שמחה ליצור מרחב אחר, אצלי בקורסים. אני מרגישה שאני עושה את המעט שאני יכולה, כדי לתקן- ולו במעט- את האיכסה שיש בעולם הזה. 
אם את רוצה להצטרף אליי למסע הקבלה והאהבה העצמי- את מוזמנת 😊

Please reload

Recent Posts

Please reload

Archive

Please reload

Tags

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black YouTube Icon

©2020 BY GAL BEPOLE