זה המצב שלי בשבוע האחרון. אל תתנו לחיוך להטעות אתכן- חולי. חולי מתקדם. כולם חולים עכשיו, אני יודעת, ועם כל ההובריס שלי ש״לי זה לא יקרה כי אני שומרת על הגוף שלי״, לוירוס לא נותר אלא לשבת בצד, לחכך ידיו בהנאה, ולחכות לזמן המושלם להכות בי. אנד הי דיד. למה זמן מושלם? כי בינות לטישואים המשומשים, סירופ לשיעול, טרנינג, פיג׳מה, נעלי בית, סטרפסילס, תה דבש-ג׳ינג׳ר-לימון, שיעול טורדני, תחושה שאני סמרטוט, תחושה שאני מעדיפה להיות סמרטוט על פני להמשיך להיות חולה ככה, וגם כביסה- כי החיי

מה אפשר ללמוד מהמאבק של הקהילה הלהט״בית לגבי כל אחת ואחד מאיתנו: כתבתי כבר כמה פעמים על אמיתות כואבות ומרגשות שראיתי בתוכנית ריאליטי של דראג קווינס, רו פול, עכשיו אני מוסיפה לרשימה הזו גם את אלן דג׳נרס המלכה. צפיתי לא מזמן בספיישל סטנדאפ שלה בנטפליקס (חדש, מומלץ), ובמהלכו היא שיתפה במאבק הפנימי שלה בלצאת מהארון בשנת 2003 באופן מאוד פומבי. היו שם כמה משפטים שמאוד הדהדו לי והזדהיתי איתם, את המונולוג בשלמותו אני הבאתי בסוף הפוסט באנגלית, ואלה המשפטים שאני רוצה לדבר עליהם: ״ה

איך חגגתי 31? התחלתי את היום בלכתוב מכתב טיסה/פרידה לבסטי שלי, שני גלוסקה, שטסה לחצי שנה. מה שכמובן אומר, שאת יום ההולדת שלי התחלתי בבכי ומחשבות על מה אעשה בלי אחד העוגנים הכי מעגנים שלי בעולם (אגב, אני בוכה הרבה. בעיקר מסרטי דיסני, סרטונים מרגשים באינטרנט, הורמונים של לפני מחזור, הורמונים של ביוץ, ומדברים מרגשים שאנשים חולקים איתי). במהלך היום קיבלתי המון הודעות ווצאפ, פייסבוק ואינסטוש עם איחולים מרגשים, שכמובן בשילוב עם הקאווה בארוחת הבוקר והעצב מכך שחברה טובה שלי עוזבת

היום זה יום ההולדת שלי 😊 31 חורפים על הפלנטה הזו, וזה לא הולך ונהיה קל יותר, לט מי טל יו... עד לפני שנתיים וחצי בערך, הייתי במה שנקרא- destination happiness - חשבתי שהשלב הבא בחיי, הוא-הוא יהיה השלב שבו אני ״אהיה מאושרת״. כשאסיים את התיכון, כשאסיים את הצבא, כשאתחיל להיות סטודנטית, כשאסיים להיות סטודנטית. כשאמצא עבודה של גדולים, כשאתפטר ממנה, כשאפתח עסק עצמאי, כשאגיע ליעדים של הכנסות בעסק. אבל, לאט לאט, בשקט בשקט, עם הבגרות והשנים ועם הניסיון, אני מגלה, שאושר הוא לא מצב.