.png){kind=logo}
מי בכלל צריך רווח בין הירכיים?!
השנה: 2004. המיקום: באמבטיה בבית של ההורים, אני יוצאת מהמקלחת ושמה לב שהירכיים שלי נוגעות אחת בשניה. ההרגשה: מבואסת, טילים. כל חיי הייתי ילדה שמנמנה עם ירכיים עבות. אני זוכרת שפעם שאלתי את אמא שלי, כשהייתי בכיתה ה׳, למה המכנסיים הקצרים שאני לובשת כל הזמן עולים לי למעלה, ולחברות שלי הם לא? תשובתה הכנה והאמפתית היתה שיש לי ״פולקיות״ (כינוי לפולקעס, או ירכיים עבות) ולכן זה עולה למעלה. כל הילדות שלי נמנעתי מללבוש מכנסיים קצרים מהסיבה הזו. בגיל 15 עברנו לסינגפור. אחרי כמה חודשים של התאקלמות הודיעו לי שחוזרים ארצה לישראל, ואני הרגשתי שעד שסוף סוף אני מתחילה להתרגל, קורעים אותי מהחיים החדשים חזרה ארצה. אז מה עשיתי? פיתחתי הפרעת אכילה, כמובן. כמו כל בת 15 עם צורך בשליטה בחייה. הפסקתי לאכול כמעט לגמרי ובפעם הראשונה בחיי, היה לי אומץ ללכת עם מכנס קצר. לא רק זה! בפעם הראשונה, כשהלכתי עם חצאית או שמלה או מכנס קצר, הירכיים שלי לא נגעו אחת בשניה! זה זה מדהים! חסל סדר שפשפת בירכיים מהליכה מיוזעת וארוכה. הרגשתי שסוף סוף התקבלתי למועדון היוקרתי של ה- thigh gap. כעבור כמה חודשים חזרתי ארצה ולאט לאט חזרתי לאכול כמו בן אדם ויצאתי מהאנורקסיה. הדרך החוצה היתה רצופת בולמוסים של אכילת חבילות שוקולד שלמות בלילה וקניית חדשות כדי שההורים לא ישימו לב שהן נעלמו (כתבתי על זה פעם נדמה לי). אבל בסופו של דבר, יצאתי. ואז שמתי לב שהירכיים שלי נוגעות אחת בשניה, וחשבתי לעצמי- למה? למה עשיתי את זה לעצמי? כנראה שהגוף שלי ככה בנוי, אז למה להיאבק בזה?
במעבר חד קדימה, 13 שנה אחר כך... היום אני בת 29 ומתפרנסת מהירכיים שלי, פחות או יותר. אבל הדרך ממש לא היתה סוגה בשושנים. לקום בבוקר כל בוקר, להסתכל במראה, ולהכריח את עצמי למצוא את הדברים החיוביים ולא את השליליים, זה ה-ר-ג-ל שרוכשים. זה שריר שמאמנים. זה טקס שעושים יום יום, במודעות גבוהה, ותוך כדי שמים לב למה עובר לכם במוח. הנטיה הטבעית תהיה להתמקד בכל מה שלא אוהבים. כל פעם שהמוח נגרר למחשבה שלילית, עוצרים אותה במקום וחושבים במקום זה על 2 דברים שכן אוהבים. מעטים האנשים שנולדים עם ביטחון עצמי גבוה, דימוי גוף חיובי ונהדר ואוהבים את עצמם בדיוק כמו שהם מהיום שהם נולדו, דרך גיל ההתבגרות ועד לבגרות. רובנו צריכים לעבוד על זה. אתמול קיבלתי הודעה פרטית שמישהי שגם עושה ריקוד על עמוד (כמוני) כתבה לי. אני מפרסמת אותה פה, כי מה שהיא כותבת מסכם די היטב את מה שאני עברתי בעשור האחרון, ומקווה שזה ייתן לכן קצת השראה ונחת לשבוע הזה: ״היי 🙂 לא משהו ביג דיל, פשוט רציתי להגיד לך שאומנם אנחנו לא הכי מכירות, אבל כל מה שאת משדרת במה שאני רואה שאת מפרסמת וכותבת נותן לי הרבה השראה. אני בחורה מלאונת חח ותמיד התביישתי בזה.. ולא יודעת. משהו בדברים שאת אומרת גרם לי להגיד לעצמי פאק איט פשוט לשפוט את הגוף שלי על מה שהוא יכול לעשות ולא אם אני 50 קילו או לא . 😉 תמשיכי לעשות את מה שאת עושה!!! את תותחית״ מאחלת לכולנו להינות מהגוף שיש לנו, ולא מהגוף שאנחנו חושבים שצריך להיות לנו :)