חסרת בושה

March 13, 2018

 

חסרת בושה. כמה פעמים לבשתן משהו חשוף, בולט, תיאורטית-לא-מחמיא,

וקיבלתן הערות בסגנון ״אין לך בושה?״ ״איך את לא מתביישת?״״איך את יוצאת ככה מהבית?״היופי הוא שזה יכול להגיע מזרים גמורים שמסננים את זה ברחוב, מטרולים אנונימים ברשתות החברתיות, או מהאנשים שזה בעיני, הכי כואב מהם- החברה הכי טובה, ההורים, אחות, סבתא או דודה שרוצה ל״עזור״.

 

אני חושבת שכתבתי על זה פעם לפני הרבה זמן, אבל מכנסיים קצרים התחלתי ללבוש בציבור רק בגיל 25. יש לי זיכרון מאוד חזק מכיתה ה׳ שבו טיילתי עם ההורים במדינה חמה ולבשתי מכנסיים קצרים שכל הזמן התגלגלו למעלה (הם עדיין עושים את זה). שאלתי את אמא שלי למה זה קורה, והיא בעדינות שלא אפיינה אותה אז, הסבירה לי שזה כי יש לי ירכיים שמנמנות. אם היו לי רגליים רזות, הבד היה נשאר איפה שהוא אמור להישאר.

 

מיותר לציין שזו היתה הפעם האחרונה ש״העזתי״ ללבוש מכנסיים קצרים בציבור מאז ועד גיל 25. פיתחתי אובססיה לא בריאה לירכיים שלי ולאיך הן נראות, ובעיקר איך הן לא נראות. בגיל 15, כשהייתי בשיא הפרעות האכילה שלי ושקלתי 51 קילו על 164 סמ (כיום אני שוקלת 68, לשם השוואה), היה לי בפעם הראשונה רווח בין הירכיים והייתי בהלם! איזה טירוף זה! בחיים שלי הרגליים שלי לא לא-נגעו אחת בשניה.

זה לא החזיק מעמד זמן רב כי למזלי החלמתי מההפרעה וחזרתי למשקל הקודם שלי, אבל כמובן שליבי נשבר שנגזר עלי לחזור להסתובב בעולם, ביקום הזה, עם הקללה שלי- הירכיים המתנפנפות. באמת, אפילו הטוסיק לא הפריע לי אז, זה בעיקר היה הרגליים.

אני זוכרת שבצבא, קניתי טוניקה בקסטרו והמוכרת שאלה אותי אם אני רוצה טייץ שחור ללבוש מתחת. אני? טייץ? שיוכלו לראות כמה הרגליים שלי שמנות? (לא, כי בג׳ינס לא רואים, כן? זה ממש מסווה) בחיים לא!!! בכלל, עד היום הצבא זכור לי כתקופה שבא ניסיתי, ללא הצלחה להשלים עם הגוף שלי. בשנה הראשונה עליתי 10 קילו (מ-60 ל-70 בערך) ובשנה השניה הורדתי אותם עם דיאטת אטקינס. ספורט? היה ממני והלאה.

 

המחשבה הכי עצובה בעיני שאני עד היום זוכרת, היא שחשבתי שהחבר שלי בזמנו, נמצא איתי למרות איך שאני נראית. לא בזכות, אלא למרות איך שאני נראית. עצוב. (יש לציין שהוא היה מקסים ונהדר ותמיד גרם לי להרגיש נחשקת ובחיים לא אמר שום דבר שיצדיק את התפיסה המעוותת שהיתה לי)ואז הגיע תואר ראשון, התחלתי לרקוד על עמוד וללבוש מכנסיים קצרים וחזית ספורט בסטודיו, זה היה קשה אבל זו היתה הפעם הראשונה שעשיתי ספורט והתמכרתי אליו ונהניתי ממנו וזה פשוט הרגיש הגיוני. לא ממש היה אז פייסבוק כמו היום אז זה ממש היה ונשאר בסטודיו- תמיד התכסיתי אחרי השיעור.

הדאגה שלי היתה יותר מה אחרים יחשבו עלי ברחוב, ולא איך אני רואה את עצמי במראה.

 

אחרי התואר הראשון עברתי למיאמי לכמה חודשים. הגעתי לשם והייתי בהלם. אישה צעירה שגדלה בישראל, חונכה לתרבות רזון, ושוב- פייסבוק ואינסטוש לא היו אז מה שהם היום- פתאום מגיעה למעוז ההיספנים והשחורים והתרבות הלטינית. פתאום, כל הנשים, לא רזות ממני. פתאום, כל הנשים נראות- כמוני!!! הרגשתי שהגעתי הביתה. מיאמי היא עיר של חוף ים, וגרתי לידו, אז כל האנשים התלבשו מינימלית (גם חם שם נורא). פתאום, להסתובב במשהו שהוא *לא* מכנסיים קצרים, זה הטירוף האמיתי. אז התחלתי ללבוש מכנסיים קצרים בחוץ.

ואף אחד לא מת מזה.

אף אחד לא התעוור מזה.

אף אחד לא קרא לי שמנה.

להיפך, הכמויות שהתחילו איתי ברחוב הפתיעו אותי (זו התרבות שם, אני ממש לא לוקחת על זה קרדיט מלא), והוכיחו לי נקודה סופר סופר חשובה-יופי זה עניין גיאוגרפי.

או, כמו שהפתגם אומר- היופי הוא בעיני המתבונן.

פתאום הבנתי שהקללה הזו שנפלה עלי מלידה, של להיות עם קימורים, ורגליים שמנמנות, היא לא נחשבת קללה שם... וואט?! זה היה שינוי פרדיגמה רציני. הבנתי שבעצם כל מה שאני חושבת על מושגי יופי הוא כל כך, כל כך סובייקטיבי.

ברגע שחזרתי ארצה עם הביטחון העצמי שהשגתי שם בכמה חודשים האלה, גם פתאום נפקחו עיני ונפתחתי לראות שבעצם, גם בארץ אני יכולה ליצור את המציאות שלי, לעצב את התפיסה שלי על עצמי, שבעצם, סליחה על הקלישאה- אני מחליטה אם אני גאה באיך שאני נראית.

אני מחליטה על כמה ביטחון עצמי יש לי.

אני מחליטה אם אוהבת את עצמי.

אני מחליטה כמה אני מעריכה את עצמי, ואיזה יחס אני מקבלת מהסובבים אותי, ואיזה יחס אני לא מאפשרת.

בעיני, זו היתה נקודת מפנה בשבילי. זה היה פשוט מאוד, שינוי פרספקטיבה. הייתי צריכה לצאת מהחיים שלי כדי לראות אותם, ואת עצמי, באור חדש. זה היה הקטליזטור לשינוי הגדול שעברתי, מילדה, נערה ובחורה מלאה וחסרת ביטחון, לאישה מלאה ומלאת ביטחון. המשך הסיפור הוא שחזרתי ארצה, עשיתי תואר שני, במהלכו התחלתי ללמד טוורקינג כעבודה חלקית (אגב זה סיפור לפוסט אחר), התחלתי עבודה במחקר קליני וזנחתי אותה לפני שנתיים בשביל להפיץ את הבשורה, ולעשות טוורקינג במשרה מלאה. תכלס, לא התחלתי את הפוסט הזה בכוונה לספר את הסיפור הזה, זה פשוט קרה אחרי שכתבתי ״שיימלס״ על התמונה. פתאום עלו לי הרבה זכרונות של מקרים שצנזרתי את עצמי בגלל בושה, בגלל מה שיחשבו עלי, בגלל איך שאני אתפס בחוץ. זה תמיד משחק של קח ותן, אני יודעת שאנחנו לא חיים בוואקום ואנחנו חיים בחברה ויש סה״כ כללים וחוקים. אני מנסה כמה שיותר לנקות את הבושה ממני. לנקות את ה״ערכים״ שכפו עלי של מה ראוי ומה לא ראוי (ראו פוסט סרטון פיזור הכסף), לנקות את הבושה שבלרקוד עם האגן בחופשיות, לנקות את הבושה שיש בלאהוב את עצמי בדיוק כמו שאני. בחברה שכל הזמן מקדשת שיפור, חתירה למצוינות, עבודה קשה והתמדה... אני מנסה גם, הרבה, לנקות את הבושה שב״לא הצלחתי״. לא הספקתי לעשות את כל מה שתכננתי היום, לא הצלחתי להרים פרוייקטים שהשקעתי בהם את הלב, לא עבדתי מספיק, הרווחתי מספיק, הצלחתי מספיק. אין שום בושה בלהיות מי שאת, איך שאת, כבר עכשיו. אנחנו מספיקות.

 

Please reload

Recent Posts

Please reload

Archive

Please reload

Tags

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black YouTube Icon

©2020 BY GAL BEPOLE