.png){kind=logo}
שינוי פרספקטיבה
לפעמים יש לי הרגשה שכל אחד חי את החיים שלו, עם ההסטוריה שלו והעבר שלה, בידיעה ברורה שככה זה הנורמלי. הרבה פעמים שומעים מקורבנות של אלימות במשפחה שהם חשבו ש״ככה זה אצל כולם״. אומנם זו דוגמא קיצונית, אבל היא ממחישה עיקרון שאני מנסה לדבוק בו, בשנים האחרונות- להטיל ספק במה שנחשב ״נורמלי״. מעניין לחשוב, עוד 300 שנה, מה האנשים יחשבו עלינו ועל הערכים שלנו. במיוחד אידיאלי היופי ואיך הם משתנים. חשבתי על זה היום, כי שלחתי ניוזלטר עם הסיפור האישי שלי, ובו סיפרתי איך מילדה מלאה וחסרת ביטחון, הפכתי עם השנים, לאישה מלאה ומלאת ביטחון. ובעצם, התהליך היחיד שקרה, הוא שינוי פרספקטיבה, מה שגרם לי להטיל ספק בכל מה שגדלתי איתו... גדלתי בישראל, ילדה עגלגלה עם אנרגיות שתמיד אהבה לרקוד. אבל מגיל צעיר אני זוכרת שהרגשתי חוסר ביטחון לגבי הגוף שלי. למרות זאת, רקדתי בגילאים 6-12, אך כשהגעתי לחטיבת הביניים הפסקתי לרקוד כי הרגשתי שאני נראית שונה משאר הבנות (מה שונה? שמנמנה יותר). בגיל 18 חזרתי לרקוד, דרך סלסה ובצ׳אטה. היה קל יותר לחזור לריקוד כשיש בן זוג שמוביל אותי, והתחלתי להרגיש קצת יותר טוב עם הקימורים שלי בריקודים הלטיניים החושנייים האלה. בגיל 21 גיליתי את עולם הריקוד על עמוד (pole dance), מה שלחלוטין שינה לי את הפרספקטיבה לגבי ריקוד, פיטנס ודימוי גוף. פתאום, זה כבר פחות היה חשוב ״איך הגוף שלי נראה״, אלא יותר ״מה הגוף שלי מסוגל לעשות״. פתאום, יכולתי להחזיק את עצמי הפוכה, על הידיים, בשפגט, וכל זה תוך כדי שאני מסתובבת באויר! וודפ?! הרגשתי מדהים. תחושת סיפוק ותחושת מסוגלות אדירה. בגיל 24 עברתי למיאמי שם למדתי טוורקינג, הריקוד המדהים שהראה לי שכל מה שחשבתי תמיד שהוא קללת חיי, הוא בעצם ברכה- ירכיים עבות וטוסיק גדול. פה היתה נקודת המפנה. פתאום, קיבלתי מחמאות על הירכיים שלי, וראיתי שנשים מתגאות בטוסיק שלהן! בחיים לא ראיתי מישהי שמחמיאה למישהי אחרת בצורה הזו! הייתי ממש בהלם (חיובי) והבנתי שיופי זה עניין של גיאוגרפיה, ולכן בעצם הכל שטויות. כי מה שיפה פה, לא יפה שם, וההיפך. כשחזרתי ארצה, הבאתי איתי את האהבה לריקוד הזה, וב-2012 התחלתי ללמד שיעורי booty pop, לפני שידענו בכלל שקוראים לזה טוורקינג וזה הפך להיות היסטריה מטורפת. לאט לאט התחלתי לשים לב לשינויים שהריקוד הזה עשה לא רק לי אלא גם לתלמידות שלי. בנות ביישניות עם דימוי גוף לא חיובי הפכו, עם השנים, לנשים חזקות, מועצמות ועם ביטחון עצמי גבוה. נשים שתמיד פחדו שהשומנים ברגליים ובטוסיק יזוזו, עכשיו התחילו להיות גאות בזה ולהשוויץ בגי׳גל בכל הזדמנות! אני הרבה פעמים שומעת דברים כמו ״השיעור שלך זה המקום היחיד בו אני לא רק לא מתביישת בצלוליט שלי, אלא גאה בו!״, או ״עד שהתחלתי את השיעורים שלך, לא היה לי אומץ ללבוש מכנסיים קצרים בפומבי, אבל הקורס נתן לי את הביטחון לעשות את זה״, או ״את נתת לי השראה לחזור לרקוד אחרי שנים שלא הזזתי את הגוף- ככה זה, הריונות, משפחה, עבודה״. הודעות כאלה, במיוחד שהן מגיעות בהפתעה בווצאפ, זו הסיבה שאני מלמדת.