.png){kind=logo}
את אף פעם לא ______ מדי בשביל לרקוד
הפסקתי לרקוד בגיל 12, כשעליתי לחטיבת הביניים, כי הרגשתי שמנה מדי. מאז שאני זוכרת את עצמי כילדה, אהבתי לרקוד. סבתא שלי תמיד מזכירה לי שבכיתה ג׳ לימדתי את סבא שלי ז״ל איך לרקוד את המקרנה (ויש תמונות להוכיח!). זה התחיל בגן חובה, כששלחו אותי לחוג בלט במתנ״ס ליאו בק בחיפה, אצל דבורה המורה. דבורה היתה בעיני אז אישה ממש ממש זקנה, תפסתי אותה בערך בת 70 אבל במבט לאחור היא בטח לא היתה אפילו 50. שרדתי בחוג שנתיים, עד סוף כיתה א׳, שאז העלינו מופע סיום של שלגיה ושבעת הגמדים. עלילה לא ממש היתה שם, היינו 20-30 גמדות בכיתה א׳ ובלי שלגיה אחת לרפואה- אבל זה לא משנה. כל מה שאני זוכרת מההופעה הטראומטית הוא שנאצלתי ללבוש בגד גוף מלייקרה סגולה זוהרת וטייץ לייקרה שנגמרו קצת מעל הברך (מה זה האורך הלא מחמיא הזה?!) והרגשתי כמו תפוח אדמה צבעוני ומטאלי. ולא בקטע טוב. אני זוכרת בבירור את התחושה שכולן רזות יותר ממני, ולא נראות מגוכחות בתלבושת הזו. פרשתי מחוג הבלט ובכיתות א׳ עד ו׳, כל היסודי, הלכתי לחוג ג׳אז בבית הספר שלמדתי בו, בית ספר טשרניחובסקי בחיפה. היו לי כמה מורות אבל אני זוכרת במיוחד את המורה שהיתה לי בכיתה ד-ה-ו׳, אל תשאלו אותי איך קוראים לה, היא היתה בהירה ואולי ג׳ינג׳ית, והיא בעיקר גרמה לי להרגיש נוח. הרגיש לי כל כך כיף, כל מופע סיום הייתי נלהבת לעשות, ולא זכור לי שום דבר שגרם לי להרגיש רע. עליתי לכיתה ז׳, עברתי בית ספר לחטיבת ביניים ליאו בק, והצטרפתי לחוג ריקוד. זה היה חוג היפהופ, במקום אחר, עם בנות חדשות שאני לא מכירה, מדריכה חדשה, וסגנון ריקוד אחר לחלוטין מזה שרקדתי כל היסודי. לא הצלחתי לעקוב אחרי הצעדים, הרגשתי שאני לא לובשת את הבגדים הנכונים, כל השאר הבנות גם רקדו הרבה יותר יפה ממני וגם היו הרבהההה (לא באמת) יותר רזות ממני. הרגשתי כמו פיל חסר קואורדינציה ועזבתי את עולם הריקוד. חטיבת הביניים והתיכון עברו כשטף של שנים רצופות שנאה עצמית לגוף, הפרעת אכילה, ירידה דרסטית במשקל ועלייה עוד יותר דרסטית- סיפור מוכר וידוע של בנות עשרה. כמה חודשים אחרי סוף התיכון, כל החברות שלי כבר התגייסו ואני נשארתי בבית כי סיימתי תיכון בגיל 17 וחצי, ואני לא יודעת איך עלה הרעיון המבריק של לנסות לרקוד סלסה. באמת, אין לי מושג איך שמעתי שמלמדים בטכניון בימי שלישי ושבת שיעורי סלסה, אני לא הכרתי שם אף אחד וגם אף אחד לא בא איתי לשיעור הראשון. אבל עובדה שאיך שהוא מצאתי את עצמי שם בשלישי בערב, לומדת את צעד הבסיס יחד עם עשרות סטודנטים ועתודאים, מפזזת לצלילי מוזיקה לטינית. ריקוד הסלסה בשבילי היה ההתחלה בתהליך ההרפאה מ-18 השנים הראשונות בחיי. דבר ראשון, הבנתי שאני כן יודעת לרקוד. שיש לי קליטה מהירה, וקואורדינציה טובה, ואני מובלת נהדרת. דבר שני, הרגשתי בנוח עם הקימורים שלי- ראיתי בסלסה המון רקדניות מדהימות עם גוף דומה לשלי, והתחלתי להבין- שאין שום קשר בין המשקל לבין היכולות. המשקל שלי לא צריך להגדיר את התכונות שלי. הערך שלי לא נמדד במידת המכנסיים שאני לובשת או במספר על המשקל. כמובן שזה לקח בערך עשור, כן? אין פה סיפור בזק. כל זה היה תחילת התהליך. והכי חשוב, זו היתה סביבה תומכת ומפרגנת בצורה שהתאימה לי בדיוק. סביבה של צעירים שאפתניים, שלומדים קשה בטכניון כל היום, ובאים לרקוד ולהנות בלילה. אין תחרותיות, אין קנאה, אין תככים.
אני חושבת שלכל אחת יש לפחות ״סרט״ אחד בגינו היא פוחדת לרקוד. המשקל, חוסר הניסיון בריקוד, אולי חוסר קואורדינציה בעיניה. לכל אחת יש סיבה למה היא פוחדת לרקוד, ואני פה כדי להגיד לך שזה לא נכון. כל אחד יכול לרקוד. הריקוד, כמו גם הכושר, לא שמור ליפים וליפות, לרזות ולרזים, לאלה שרואים בפרסומות! לאף אחד אין מונופול על הזכות שלך להרגיש טוב בעזרת ריקוד. את אף פעם לא שמנה מדי, מבוגרת מדי, או חסרת ניסיון מדי, לרקוד. כל מה שצריך זה זוג רגליים וקצת תעוזה והתמדה :) לכל מי שרוצה להעז ולנסות, אני פה ואתן מוזמנות להצטרף אלי לקורס מתחילות הבא: gbenron.wixsite.com/twerk101