תודה.

August 23, 2017

 

 

בכמה ימים האחרונים יצא לי לדבר עם כמה תלמידות שלי, בין אם זה מקורס מתחילות, קורס מתקדמות, שיעורים פרטיים, או סדנאות.
אני קצת לא יודעת מאיפה להתחיל וגם אין ממש פואנטה למה שאני כותבת, חוץ מלשתף. קשה לי לנסח במילים את הכרת והוקרת התודה שעברו עליי בימים האחרונים. אני פשוט אזרוק כמה דברים לאוויר, כי אני רוצה לשמור על פרטיות התלמידות מצד אחד, ומצד שני לשתף במה שאישרו לי לשתף:
- תלמידה שסיפרה לי שמעולם לא הרגישה מספיק נוח עם הגוף שלה ללכת עם מכנסיים קצרים, והיא הלכה וקנתה זוג מכנסיים קצרים בשביל הקורס
- תלמידה אחרת, עם סיפור דומה, שעכשיו מרגישה נוח להסתובב בחוץ- לא רק בסטודיו- עם מכנסיים קצרים
- תלמידה שבחיים לא חשבה שתרגיש נוח להצטלם לסרטון בו היא רוקדת ורואים ״את הכל זז״, והיום לא רק שהיא מצטלמת לסרטונים שלנו בכל סוף שיעור בקורס, היא מראה את זה בגאווה בלתי מוסתרת למשפחה ולחברים הקרובים
- תלמידה שסיפרה לי שהיא לא ידעה כמה היא תיתפס על טוורקינג, שזה תפס אותה בהפתעה כמה היא התאהבה בזה, וזה שינה לה את החיים
- תלמידה ששלחה לי הודעה קולית של שתי דקות על אחד הפוסטים שלי, כמה שמה שכתבתי נכון, והדהד לה
- ומספר בנות שפשוט שיתפו אותי בבעיות דימוי הגוף שלהן וסיפרו כמה שהקורס עזר להן, וכמה שהפוסטים שלי חיוביים.

זה פשוט היו 3-4 ימים מלאים במקרים כאלה, וחזרתי הביתה אתמול ורציתי להגיד כמה אני שמחה שאני יכולה לעשות את זה. 
לפני שנה ו-8 חודשים, עבדתי עדיין בעבודה משרדית שסבלתי בה, לימדתי טוורקינג חלקית בערבים. טסתי לחופש בארה״ב והבנתי שאני פשוט סובלת בחיים שלי. לקח לי שלושה חודשים להחליט שאני מתפטרת, כי היו לי המון חששות ופחדים. כל כך פחדתי לעזוב את המסלול המוכר וה״נכון״ של תואר ראשון-תואר שני- עבודה-קידום, המסלול הפולני בורגני אשכנזי שנולדתי אליו. כל כך פחדתי לעזוב את הביטחון התעסוקתי- הרווחתי משכורת רעב בעבודה המשרדית אבל לפחות היא היתה קבועה והיה לי אופק קידום מבטיח. לא ידעתי איך אני אכניס כסף כל חודש, איך תהיה לי פרנסה. זה הפחיד אותי.
אבל היה משפט אחד ששיננתי כל הזמן הזה, חזרתי עליו שוב ושוב עם כל מי שדיברתי אותו, במטרה לשכנע לא רק את הצד השני אלא בעיקר את עצמי: 
״את העבודה המשרדית שאני עושה, כל אחת יכולה לעשות. אבל את מה שאני באמת אוהבת לעשות, לעזור לנשים להרגיש טוב בגוף שלהן דרך טוורקינג, בדרך שלי, רק אני יכולה לעשות״. 
והבנתי, בסופו של דבר, שאני חיה את חיי בשבילי ולא בשביל אף אחד אחר, ושלעשות כל דבר אחר חוץ ממה שאני רואה כשליחות שלי בעולם הזה, זה פאקינג בזבוז זמן. זה לבזבז את הזמן שלי, וזה לבזבז הזדמנויות לעזור לעוד ולעוד נשים. ואין לי מספיק זמן בשביל סתם לבזבז אותו, החיים קצרים, ועדיף להתאבד על מה שאני אוהבת ואולי לא להצליח במאה אחוז, מאשר להישאר בפינה הנוחה אך הורגת את הנשמה, ולהישאר תמיד בתחושת החמצה.

כתיבת הפוסט הזה, למעשה, הזכיר לי איפה הייתי לפני שנה וחצי. ידעתי שיש לי מה לתת, ידעתי שאני רוצה לתת, פשוט הייתי צריכה להחליט שאני הולכת על זה. 
אז רציתי להגיד תודה, 
תודה שאתן משתפות אותי בכמה שהשיעורים שלי עוזרים לכן,
תודה שאתן משקפות לי את הנתינה,
בבקשה תמשיכו לספר לי כל פעם שבא לכן!
אני עובדת מאוד קשה, גם פיזית בללמד אתכן וגם מאחורי הקלעים (רב העבודה היא על המחשב, תאמינו או לא) ואני גם עייפה לפעמים. אז כל פעם שאני שומעת מכן, בין אם זה אחרי השיעור, בהודעת ווצאפ או בהודעה פרטית פה במסנג׳ר, זה מעביר בי גל חמימות ומזכיר לי כמה חיוביות יש בעולם. אז תמיד תרגישו חופשי לספר לי מה עובר לכן בראש :)

Please reload

Recent Posts

Please reload

Archive

Please reload

Tags

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black YouTube Icon

©2020 BY GAL BEPOLE