שלוות נפש.

May 21, 2018

 

יצא לי לחשוב על שלווה הרבה לאחרונה. חזרתי מטיול של כמעט חודש ביפן, היו לי כמה ימים בבית, ואז ירדתי למידברן (מי שלא יודע מה זה מידברן, מדובר בפסטיבל אומנות היפי במדבר של כמעט שבוע). 

במידברן, יש הרבה מיצבי אומנות שונים, כל אחד מקבל חופש אומנותי מוחלט, והיה מיצג אחד ששבה אותי ואני רוצה לספר לכן עליו.

אני לא זוכרת מה השם שלו, אבל היוצרים שלו נקראים Safe and Sound.

הוא היה חלל תחום (אבל לא הרמטית), מעץ. מוזיקה חרישית ורכה התנגנה כל הזמן, אורות רכים ומלטפים השלימו את האווירה הרגועה. 

היתה דלת קטנה לחדר וידויים, ויכולת להיכנס לחדר הוידויים, לקחת את מכשיר ההקלטה, ולהקליט את הוידוי שלך. המיצג מיקסס את הוידויים, וככה בעצם מעל למוזיקה המרגיעה, שמעת קולות של אנשים בפייד אין ופייד אאוט, מוציאים החוצה את כל הדברים שהם מתביישים להגיד, או לא יודעים למי. 

 

לשמוע את הוידויים ה״קשים״ של האנשים האחרים, את המצוקות, את החרדות, היה... מרגיע.

לא מלחיץ, לא מעציב, מרגיע.

כי ברגע שאתה שומע עשרות אנשים מספרים סודות כמוסים, והסודות הם בדיוק כמו שלך- יש איזו שהיא תחושה שאנחנו לא לבד בעולם. שכולם עוברים את מה שאנחנו עוברים. הבעיות שלנו לא מיוחדות. אנחנו, למעשה, לא מיוחדים, וכל אחד מתמודד עם השיט שלו, אבל השיט הוא סהכ די דומה.

 

וזה נשמע די מובן מאליו כשאני כותבת את זה, אבל זה הרבה פעמים לא ככה. במיוחד, אמרתי את זה בעבר ואני אומרת את זה שוב- במיוחד במדיה החברתית. אנשים מציגים את החלקים הזוהרים בחיים שלהם. הם חולקים את מה שיפה. שזה לגיטימי, הרי לחלוק כאב זה הרבה יותר קשה, פגיע, מורכב, מביך או מבייש לעיתים. אז זה הגיוני שחולקים את הטוב, השמח, המרים. לגיטימי לחלוטין.

הבעיה היחידה היא שזה לעיתים יוצר תחושה שהחיים *שלנו* לא מספיק טובים. לא מספיק זוהרים, כיפיים, נוצצים, מעניינים. 

זה לעיתים יוצר תחושה שרק לנו יש בעיות כסף, בעל בית, בן זוג, חוסר סיפור בקריירה.

שהבעיות שלנו הן שלנו בלבד ואין לנו עם מי לחלוק את זה כי אף אחד לא יבין אותנו. 

שרק לנו רע.

 

חזרה למיצג- זה היה נהדר. היה נהדר לשמוע וידוי של גבר שאומר שלפעמים אין לו כח שבת זוגתו תפנה לו את השירותים אז הוא משתין בכיור, ואח״כ לשמוע כמה גברים ששמעו את זה ואמרו ״גם אני״. היה כיף לשמוע וידוי של אשה שאומרת ״זה המידברן הראשון שלי, ולא כיף לי. פשוט לא כיף לי״. כי שוב, מידברן מצטלם נהדר. נהדר!!! אבל המציאות היא ממש לא 100% ורודה. חם, מאובק, מלוכלך, לא כיף כל הזמן כמו שתמיד חושבים. זה קשה. 

היה כיף לשמוע מישהי שמתוודאת על הקולות בראש שלה. שהיא לא יודעת אם יש לה חרדה, או שהיא נורמלית ולכולם זה ככה ואף אחד פשוט לא מדבר על זה, אבל יש לה ככ הרבה קולות בראש שאומרים לה דברים סותרים, והיא פשוט היתה רוצה לכבות אותם. אם מישהו, בבקשה, יכול להמציא מתג און/אוף, וכשנמאס מכל הקולות שרבים לה במוח, לקחת הפסקה. 

שזה, בעיני, שלווה.

 

קראתי פעם בספר, שלא משנה מה אנחנו רוצים- תמיד צריך גם וגם. אנחנו רוצים זוגיות, אבל לא חונקת, שיהיה לנו ספייס לבד. אנחנו רוצים לטייל בחו״ל, אבל כשזה יותר מדי זמן, אנחנו מתגעגעים הביתה. אנחנו רוצים שלווה, אבל אחרי יום של רביצה בים/קריאת ספר/שעתיים יוגה, מדגדג לנו לעשות משהו. אנחנו רוצים חופש, אבל אחרי כמה זמן, רוצים להרגיש פרודוקטיבים וליצור משהו. אף קיצוניות היא לא טובה, תמיד צריך איזון בחיים. צריך רגעים של מנוחה ושל עשיה, של געגוע ושל נוכחות, ותמיד תמיד צריך לזכור, לאף אחד אין חיים מושלמים ואף אחד אף פעם לא רק שמח. 

אין כזה דבר, לא משנה כמה טוב האינסטגרם שלה/שלו נראה,

לא משנה כמה צבעוני, מעניין, 

לכולנו אותן בעיות.

והידיעה הזו מביאה לי שלווה :)

 

Please reload

Recent Posts

Please reload

Archive

Please reload

Tags

  • Black Facebook Icon
  • Black Instagram Icon
  • Black YouTube Icon

©2020 BY GAL BEPOLE